החלטה בתיק בש"א 938/05

1.      בפני בקשה לחייב את המשיבה, המערערת בהליך העיקרי, בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקשים (המשיבים בערעור העיקרי) בערעור.

2.      העובדות הדרושות להכרעה בבקשה, כפי שהן עולות מפסק דינו של בית הדין קמא, הן:

2.1.               המערערת (להלן - גיבור מחשבים) היתה חברה בת של גיבור סברינה בע"מ (להלן - גיבור סברינה). גיבור מחשבים הוקמה בחודש יוני 1983 והוקמה על יסוד יחידת המחשוב שהיתה לגיבור סברינה באותה העת. ביום 4.12.97 נכנסה גיבור סברינה להליכי פירוק.

2.2.               בית הדין קמא קבע כי עד ליום 15.5.98 היו המבקשים הלכה למעשה עובדי גיבור סברינה וכי אין מחלוקת שמיום 15.5.98 הועברו המבקשים להיות עובדי גיבור מחשבים. השינוי במעמד המבקשים נעשה לאחר שביום 6.5.98 נחתם הסכם למכירת נכסי גיבור סברינה, ובכללם מניות גיבור מחשבים, לרוכש (זי.זי. גיבור בע"מ). במסגרת הסכם המכר התחייב המפרק שגיבור סברינה תשפה את גיבור מחשבים בגין כל חיוב שתחוב בגין התקופה שקדמה לפירוק.

2.3.               צו סופי לפירוקה של גיבור סברינה ניתן ביום 13.7.98.

2.4.               במהלך החודשים נובמבר - דצמבר 1998 פוטרו המבקשים מעבודתם בגיבור מחשבים.

2.5.               בשנת 1999 פנו המבקשים לבית הדין קמא ותבעו לחייב את גיבור מחשבים לשלם להם זכויות שונות בגין כל תקופת עבודתם ב"יחידת המחשב" - גיבור מחשבים.

2.6.               ביום 30.4.02 קיבלו המבקשים מהמוסד לביטוח לאומי, במסגרת הוכחות חוב שהוגשו למנהל המיוחד של גיבור סברינה, תשלומים - בין השאר, בגין פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת ופדיון חופשה.

2.7.               בית הדין קמא קבע כי גיבור מחשבים, בהיותה המעביד האחרון של המבקשים שהועסקו ב"אותו מקום עבודה" נושאת באחריות לתשלום זכויות המבקשים בשים לב לוותק שלהם במקום העבודה כולל בתקופה בה היו המבקשים למעשה עובדי גיבור סברינה ו"עובדי" המפרק, זאת בשים לב לעיקרון "הרציפות" של זכויות עובדים באותו מקום עבודה. בית הדין דחה את טענת גיבור מחשבים כי יש לחשב את הזכויות (חלף הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים וכד') רק החל ממועד המעבר (15.5.9). זאת בין היתר לאור קביעתו כי קיים הבדל בין "מפרק" לבין "מפרק מפעיל". מהסכומים להם היו זכאית המבקשים במועד סיום העבודה הפחית בית הדין קמא תשלומים שונים שקיבלו המבקשים מהמפרק, מהמוסד לביטוח לאומי ומקופות הגמל (חשבון פיצויי פיטורים). כמו כן חייב בית הדין קמא את גיבור מחשבים לשלם למבקשים הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

2.8.               גיבור מחשבים ערערה על פסק הדין לבית הדין. טענתה המרכזית בקליפת אגוז היא הטענה לפיה הקביעה המשפטית העולה מפסק דינו של בית הדין קמא לפיה מי שרוכש "עסק חי" ממפרק מפעיל חייב בפיצויי פיטורים ובחישוב יתר הזכויות גם בגין התקופה שקדמה  לרכישה מנוגדת ל"דיני הפירוק" ולפירוש הנכון שיש ליתן להוראת סעיף 30 (ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958. זאת ועוד, לטענתה פסק הדין אינו עולה בקנה אחד עם הסכם המכר שאושר על ידי בית המשפט שלפירוק ובו נקבע כי גיבור מחשבים לא תחוב בתשלומים בגין התקופה שקדמה למכירה.

2.9.               גיבור מחשבים לא שילמה למבקשים את הסכום שנפסק, לרבות לא את הוצאות המשפט.

3.      המבקשים עותרים לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת ההוצאות מהנימוקים הבאים:

3.1.               גיבור מחשבים לא שילמה למבקשים את הוצאות המשפט שנפסקו על ידי בית הדין קמא ודי בכך כדי לחייבה בהפקדת ערובה. כמו כן, לא שילמה גיבור מחשבים את סכומי הקרן שנפסקו בבית הדין קמא. בנוסף נטען - והדבר נתמך בתצהיר - שגיבור מחשבים אינה פעילה והיא חיסלה את עסקיה עוד בשנת 1998.

3.2.               גיבור מחשבים נמנעה מלמסור את מענה.

4.      המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כדלהלן:

4.1.               הערעור אינו מכוון כנגד הקביעות העובדתיות (שממילא הן נקבעו לפי גרסת גיבור מחשבים), אלא בסוגיה משפטית עקרונית הנוגעת למתח שבין העקרונות מתחום משפט העבודה המגן ובכללם עיקרון הרציפות לבין העקרונות החלים במצב של חדלות פירעון ופירוק, ובכלל זה החרגת "עיקרון הרציפות" במצב של חדלות פרעון, בין היתר לפי הוראת סעיף 30 (ב) לחוק הגנת השכר.

4.2.               עובדת חיסול עסקיה של גיבור מחשבים היתה ידועה למבקשים עוד בעת הגשת התביעה לבית הדין קמא והדבר לא הפריע להם לנהל הליכים ארוכים כנגדה בבית הדין קמא. לפיכך, מנועים המבקשים כיום מלחסום את המשך הבירור המשפטי מן הטעם הזה. בשים לב למצבה של גיבור מחשבים חיובה בהפקדת ערובה עלול להביא לכך שהערעור ימחק.

4.3.               לענין המען, טוענת גיבור מחשבים כי מדובר בטענה סתמית שכן המען הרשום שלה ידוע למבקשים והוא אף מופיע בתדפיס רשם החברות שצורף לבקשה.

5.      מעמדה של זכות הגישה לערכאות נדונה לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית דין זה שראו בו זכות ה"נעלה" מזכות יסוד . מנגד, קמה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס ככל שתדחה התביעה כנגדו. בהעדר הסדר ספציפי לעניין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בחוק בית הדין לעבודה או בתקנות על פיו, נקבע בפסיקת בית הדין כי במקרים המתאימים, ובהתחשב במיוחד שבמשפט העבודה ניתן לאמץ את הוראת תקנת 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה בחיוב תובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, היה ותדחה תביעתו . בפסק הדין האמור בעניין קיניאנג'וי ובשורת פסקי דין שיצאה בעקבותיו, הותוו אמות המידה בכל הנוגע לחיוב תובע שהוא עובד זר להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. מאוחר יותר, בעניין פתחי אבו נסאר, הותוו אמות המידה לחיוב תובע שהוא תושב שטחים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בכל הנוגע לחיוב בעל דין שהוא תושב ישראל בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, כפי ענייננו, קבעה הפסיקה זה מכבר כי כאשר לבעל הדין התובע "היסטוריה" של אי עמידת בחיובים קודמים של תשלום הוצאות שהוטלו עליו, הרי שיש מקום לצוות על הפקדת ערובה להוצאות . עוד נפסק שכאשר מדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. זאת, בשונה מהוצאות שנפסקות בערכאה הראשונה בהליכי ביניים, אשר לעתים נפסקות בשל מחדלים בניהול ההתדיינות, ואין בהן כדי להעיד על מהות התביעה ועל סיכויי התביעה. כמו כן, כאמור, בהתחשב בעובדה כי המערער כבר מימש, ולו חלקית, את זכות הגישה לערכאות, משקלה של הזכות לגבות את ההוצאות עולה. לפיכך, אי קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעור .